שם בשנת תש"ז : אסתר ג'
שם כיום : ג'
אוניית גירוש : ראנימיד פארק
גיל בתש"ז : בת 24

אסתר ג' נולדה בשנת 1923 בעיר ירוסלב, בדרום מזרח פולין. בפרוץ המלחמה התפזרה משפחתה לכל עבר, ואילו אסתר ואחותה מצאו מקלט זמני במקומות שונים ברחבי רוסיה.

אסתר הגיעה עם סיום המלחמה למחנה העבודה בברגן בלזן אשר בגרמניה.

אסתר עבדה כמדריכה של ילדים שנאספו לצורך עלייתם ארצה. בשנת 1947 עלתה יחד עם מספר ילדים ל"אקסודוס 1947". במהלך השהייה הארוכה ורצופת התלאות באונייה, כתבה אסתר יומן בשפה הפולנית.

לאחר עלייתה לארץ, בתחילת 1948, גרה אסתר כשנתיים בחיפה, ועבדה כמטפלת ילדים בבית החלוצות. לאחר נישואיה בשנת 1951 והולדת בנה, גרה עם המשפחה בנתניה עד שנת 1999, בשנה זו עברה למעון לאוכלוסייה מבוגרת בכפר סבא.

אסתר גליידמן (לבית ג' ) נפטרה ביום 21/11/2004.

תרגום מקטעי יומן מקורי שנכתב ע"י אסתר גליידמן, לבית ג' :

" 14/7. היום אירע מקרה מאוד מצער. אישה צעירה אחת, בת 20, מתה כשילדה את בנה. טקס הקבורה היה מרגש. כיסו את הגופה בדגל כחול - לבן מקושט בכוכב זהב, ומסרו אותה לגלי הים. רב החובל שלנו פנה אל הבעל השכול במילים: "אל תשכח לעולם שהבן שלך יהיה אדם חופשי".

אני עומדת על הסיפון ומתפעלת משקיעת השמש הנפלאה. מחשבות שונות עולות במוחי. מיליוני אנשים אינם רוצים לדעת דבר על עם מעונה המשתוקק רק לדבר אחד בלבד, מולדת משלו. ואני חושבת על השרים, הפוליטיקאים, היושבים על יד שולחנות מכוסים במפות ירוקות, ומחליטים על גורלה של ארץ ישראל. אילו אחד מהם הפליג איתנו, אולי היה מתברר לו שהוא אינו יכול להיות רק מיניסטר, אלא הוא חייב להיות גם בן אדם....

... 18/7. (לאחר השתלטות האנגלים על האונייה) האנגלים שזרעו מוות על האונייה שלנו, מתנהגים בנימוס יוצא מן הכלל. מכבדים אותנו בסוכריות ובשוקולד, ואנחנו, כמובן, מסרבים לקחת... קווי החוף של חיפה נראים מרחוק. הלב שלי מתפוצץ מכעס - אך מה אפשר לעשות. רק עכשיו אנחנו במימי החופים של ארץ ישראל. אנחנו נכנסים לנמל. המוני שוטרים. אנחנו שרים את "התקווה" וליבותינו עומדים דום מכאב, מצער ומהתרגשות..

מה נוראה הייתה הרגשתי, כאשר התבוננתי ביפי הנוף של חיפה. איזה כוח אדיר יש לו לאדם המסוגל לשאת כל זאת. היינו בחיפה, חיפה קרצה אלינו, קראה לנו אליה, אבל, לדאבון הלב, לא יכולנו ליהנות מן היופי הזה... כמה זה היה נורא, כאשר הילדים הקטנים שלנו התייצבו להילחם עם אויב כל כך חזק. באיזו מסירות וגבורה גדולה היו מוכנים לתת את חייהם הצעירים למען המולדת...

עוברים עלינו פה בספינה דברים קשים ומרים. הזוהמה והעליבות יכולים להביא את האדם לידי ייאוש. אין לנו בגדים להחלפה, לקחו לנו את החפצים . התנאים על הספינה נוראים, צפיפות ובלגן. ילדינו סובלים נורא. אדם מבוגר מסוגל יותר לשאת כל זאת, הילד לא. ילד לא יכול להשתלט על הרגשת הרעב. כל רגע הם באים אליי ומבקשים אוכל. הייתי נותנת להם את נשמתי, כי שום דבר אחר אין לי. הלב שלי נקרע, כאשר אני רואה את כל זאת. מדוע הילדים שלנו, שאינם אשמים בכלום, סובלים כל כך? מדוע הם לא יכולים להיות כבר בארץ מולדתם, שאליה הם מתגעגעים כל כך? אני יושבת כך, ולאן שלא אפנה את מבטי אני רואה סורגים וגדרות תיל מסביב. למה זה מגיע לנו? כל מה שאנחנו רוצים, והיינו מסתפקים בו, הוא להיות ולהרגיש סוף סוף בן אדם חופשי, ולנשום את אוויר החופש. מתי יעלה כבר בשמינו שחר החרות?..

... כל כך כבד לי על הלב לפעמים, כל כך רציתי לשפוך קצת את הלב בפני אדם היכול להבין אותי באמת. לפעמים אני מתחילה לפקפק אם הקרובים לי עוד יצליחו להבין אותי. כל כך הרבה זמן זרם מאז שהייתי איתם יחד. בוודאי השתנינו כולנו מאוד, כל הרגשות והסנטימנטים ההדדיים ניטשטשו. מן הידידים הקרובים לא שרד איש. כולם נספו, נשארו מהם רק אפר ואפר, ואפילו אין שום ידיעה איך מתו והאם נקברו...

... הימים עוברים בזה אחר זה בציפייה לאיזה מאורע גדול, ולשחרור מעולו של השבי הזה. בינתיים לא ידוע כלום, לאן ניסע ומה יהיה איתנו. מסתובבות שמועות שונות בינינו: קפריסין, אפריקה ואפילו אמריקה. במקום להגיע לארץ ישראל רוצים לשלוח אותנו לארצות רחוקות שמעולם לא חשבנו עליהן. זמן רב יעבור עד שנצליח להגיע לארץ ישראל. הלב נשבר...

... אתמול בערב עברה עלינו סערה גדולה...הייתה שבת. הגברים התאספו במדור אחד והתפללו תפילת ערב. הם התפללו בדבקות, העלו תחנונים קורעי לב. ישבתי כך, ופתאום בכיתי. אפילו לא הרגשתי איך התחילו הדמעות לזרום. הילדים שאלו אותי מדוע אני בוכה? הייתי קצת נבוכה..

... החל מיום אתמול ארגנו כאן על הספינה, למרות הכל, בית ספר, כדי שהילדים שלנו לא יבזבזו את זמנם. איזה תנאים איומים - אין ניירות, אין עפרונות ובכלל אין כלום. אפשר להבחין רק בדבר אחד: שלילדים שלנו יש חשק גדול ללימודים. הם ממש בולעים את כל מה שמלמדים אותם... חוץ מזה אנחנו משתדלים להנעים איכשהו את זמנם של הילדים. אז בערבים אנחנו מארגנים מה שנקרא אצלנו "קונצרטים", שבהם מתקיימים דקלומי שירה, שירה בציבור, ועיסוקים אחרים. לילדים שלנו יהיו זיכרונות רבים וחזקים מן האונייה הזאת והלוואי שכל זה ייגמר בטוב"...