שם בשנת תש"ז : גליה ו'
שם כיום :
אוניית גירוש : אמפייר ריוול
גיל בתש"ז :

הוריי, פסיה (אייזן) וחיים וידבסקי, שניהם ילדי פולין אשר ברחו כל אחד בנפרד, בימי מלחמת העולם השנייה, לברית המועצות, נפגשו באוזבקיסטן, נישאו ושם ילדו את אחותי הבכורה, סימה (1944).

עם תום המלחמה, חזרו לפולין בניסיון לפגוש את משפחותיהם ולשקם את חייהם. עד מהרה הבינו כי זה הזמן לעלות לישראל, מה גם שזו היתה משאת נפשה של אמי, שקיבלה חינוך ציוני בבית הוריה. נוצר קשר עם ארגון "הבריחה", ובעזרתו עברו גבולות ברגל וברכב דרך צ'כוסלובקיה ואוסטריה עד הגיעם לצרפת, שם רוכזו במחנה עד לעלייה לאקסודוס. את משא התלאות הזה עשו הוריי כאשר אחותי, כבת שנתיים, נישאת על גבו של אבי, ואימי בהריון.

כאשר הגיעה אקסודוס לנמל חיפה, והמעפילים הורדו בכוח והועברו לאוניות הגירוש, הוריי הועברו ל"אמפייר ריוול"... וכרוב המעפילים סרבו לרדת מהאונייה, למרות ניסיונות פיתוי מצד האנגלים ולמרות מצבה "ההריוני" של אמי. באותם ימי המתנה בפורט דה בוק, נולדתי אנוכי, גליה (9.8.1947).

בדיון בין הוריי באשר לשם אשר יינתן לי, ביקש כל אחד מהם לקרוא לי על שם אמו אשר נכחדה בשואה, והתברר כי שתיהן נשאו את השם גולדה, ואכן, זה שמי השני. את השם העברי, גליה, הציע מי שהיה מפקד "ההגנה" באמפייר ריוול, מיכה פרי, או בשמו השאול "גד", והוריי קיבלו בשמחה שם זה אותו אני נושאת בגאון.

על הלידה באונייה סיפרה אמי בשעתו בתוכניתו של דודו דיין "עושים מדינה", אשר הוקלטה ב"גלי צה"ל": בשעה שעלתה עם חברה לסיפון העליון כדי לשאוף קצת אוויר, תקפו אותה צירים וכדי להגיע אל המרפאה היה עליה לעבור מעל מרתף פחמים על גבי גשר עץ צר. בעזרת אדם נוסף הצליחה להגיע אל המרפאה, ומשגילתה כי יש שם רופא אנגלי, סירבה לקבל את עזרתו, ודרשה להביא אליה את חברתה הרופאה מבין המעפילים. וכשזו הגיעה, נסתיימה הלידה בשלום.

על התנאים שלאחר הלידה נהגו הוריי לספר, כי תנאי התברואה על האונייה היו קשים מאוד. צפיפות, זוהמה, חום נוראי ומעט מזון ומים. אמי לא יכלה להניק אותי, וכיוון שכך, בכיתי, וכדי להרגיע אותי, ארגנה אמא מעין מוצץ מתחבושות, ובכל פעם שבכיתי, טבלה אותו במים ונתנה לי למצוץ.

העריסה בה שכבתי נעשתה מתיבת תפוזים שנמצאה על האונייה, לתוכה הכניסה אמא חגורת הצלה ששימשה כמזרון, והחולצות של אבא שנקרעו, שימשו לי כחיתולים. (החולצות היו כל רכושו של אבא, שלבש אותן אחת על השנייה, כדי לא לשאת משא מיותר בעת שנשא את אחותי בידיו).

כחודש לאחר הלידה הורדנו כולנו, בנמל המבורג, למרות מחאות הוריי, והובלנו למחנה "אם סטאו". במחנה חלתה אחותי, סימה, ב"פוליו" ואושפזה בבית החולים בליבק. כך, מטופלים באחותי החולה ובי, התינוקת שזה עתה נולדה, המתינו הוריי לעלייה המחודשת לארץ, שהתרחשה רק כעבור למעלה משנה, במאי 1949... ההורים נפטרו, אך את מורשתם ומורשת אקסודוס ננצור לעד.