בשבועות האחרונים היינו כאן עסוקים כמעט אך ורק עם חברי "יציאת אירופה". אינני יודע אם כל התנועה הציונית תפשה את גורל המפעל הזה, והאסון שקרה. מימדי העלייה מאירופה לא סיפקו במינימום את הצרכים, בעיקר בגרמניה,עד שבא המפעל הזה. במשך שבוע הגיעו 5,000 יהודים מגרמניה לצרפת, ולא רק צעירים או תנועות מאורגנות, אלא בפעם הראשונה אנשים בכל הגילאים, ומשפחות מכל הסוגים. אליהם הצטרפו חלוצים ונוער מצרפת, בלגיה, צפון אפריקה וכו'. 4,554 איש יצאו לדרך, לחמו בים, והוחזרו. 4 מתו, עשרות נפצעו, ומהאנגלים נהרגו 7 בקרבות מול חיפה. לא האמנו בכוח הציבור הזה, שחציו נשים, ילדים וחולים. לא האמנו בכוח הציבור הזה, על אף שידענו, שיש בתוכו גרעינים חשובים מהתנועות החלוציות: 500 חברי "השומר הצעיר", 500 "דרור", 500 "נוחם", 300 "בני עקיבא", 300 "הנוער הציוני" וכו'.

האנשים הוחזרו, ובאו הימים המפורסמים מ"פורט-דה-בוק". רעדנו לקראת בוא האוניות . מה יהיה מצב האנשים, מה גודל הייאוש, מה רצונם לעתיד... והופתענו מחדש. עוד לא באנו בקשר עם האנשים, וכבר שמענו מבטן האונייה צעקות במקהלה, בעברית וביידיש: "לא נרד מפה". לא תעמולה ציונית השפיעה עליהם - הם החליטו! הנציגים הצרפתיים נפגשו איתם לפנינו, ופרצו בבכי בראותם את בתי הכלא הצפים עם גדרות התיל, בראותם את האנשים, זקנים וצעירים, מלוכלכים, רעבים, מצטופפים על רצפת האונייה, ובראותם את האנשים מתעוררים לאור קול אדם, אדם אנושי, המדבר איתם כבן אדם. התעוררו, שרו, ורקדו, שאפו כוח והדגישו מחדש "רק בארץ ישראל נרד". אין מילים לתאר את מה שראיתי, את הגבורה והסבל יחד. כך עשו לחברינו, לילדינו, בשנת 1947! מה ביקשו מאיתנו? סבון, אוכל, בגדים, מחברות, ושלחנו במידת יכולתנו. שבועות לא התרחצו, לא החליפו בגד, כי האנגלים לא החזירו להם את החבילות. לא קיבלו אוכל , כי האוכל באונייה היה מוכן רק לנסיעה לקפריסין. קשה היה לראות את חברינו בכוה, חצי ערומים, רזים וסובלים. אבל עוד פעם, לא אנחנו החלטנו בשבילם לרדת או להמשיך, הם החליטו והם עמדו. 30 ילדים היו צריכים להיוולד בשבועות הקרובים, כמה נולדו בנמל, אבל גם אלה לא ירדו! עוד לא ידוע לנו במה תיגמר פרשת "יציאת אירופה" זו, אבל תדעו אתם , תדע כל התנועה הציונית, מה גודל הגבורה של אחינו באוניות הגירוש, זה יהיה דף מזהיר בתולדות עמנו.

קיבלנו מכתבים רבים מהאניות, שלחנו אותם לכל הארצות, לכל התנועות, לכל המרכזים, כי כולם היו שותפים. בעצמנו הוצאנו חלקים מתוך המכתבים ונעביר אותם הלאה, בכל השפות, מכתבים מנוער אנגלי ומנוער צרפתי - הקבוצה הראשונה מתנועת הנוער הצרפתי "אקלרו'ר" - שהצטיינה במיוחד, מכתבים מפליטי רוסיה, פולין, גרמניה, הונגריה, רומניה וכו'. בקשה אחת היתה בפי כל החברים: שהתנועה הציונית והישוב בארץ יהיו יחד אתם, ילחמו יחד אתם, ואנחנו הבטחנו. הבטחנו את האמת? אני מפקפק במקצת, כי גם "בפורט דה - בוק" היינו רק כמה חברים, שהתמסרו לפעולה בלי עזרה מספקת מצד המוסדות הציוניים, ובלי עזרה מספקת גם מטעם "הג'וינט". בסיכום אולי ישלם הג'וינט את ההוצאות, אבל עזרתנו היתה יכולה להיות גדולה יותר, לו היו לנו האמצעים לכך. לא הספקנו אלא רק חלק קטן של בגדים ורפואות, רק חלק קטן של ספרים, כי ביקשו ספרים ללימוד ולקריאה.

150 איש ירדו משלוש האוניות יחד, ביניהם רק 20 דזרטרים, האחרים חולים קשה, ולא מעט חולים סרבו לרדת! אבל גם אלה שירדו, פונים מחדש לתנועה ומוכנים לצאת שוב. לא מעט טלגרמות נשלחו אליהם מהורים או מקרובים אחרים, בבקשה לרדת, אבל גם זה לא השפיע. יחס הצרפתים אליהם היה אדיב, אבל גם ביניהם היו כאלה, שהבינו את האנגלים יותר מאשר אותנו. הם פחדו מפני אנגליה "החזקה", ולא רצו בגלל היהודים האלה לקלקל את יחסיהם. היו הופעות יפות מצרפתים יחד עם הופעות שלא היו נבדלות מאלה של ה"אדונים". האנגלים דרשו, שיהודים לא יעלו על האוניות, לא כרופאים ולא כמספקי אוכל. הצרפתים לא מחו נגד זה. אלה שירדו וקיבלו, כאילו, עזרה מצד הצרפתים, הועברו לבתי חולים ונמצאו במצב איום ומחוסרי כל, ושוב אנחנו הצטרכנו להגיש עזרה. דווקא הימים האלה הראו לנו ברור, באיזו מידה הרוח של "וישי" עדיין חיה בעם הזה, ובעיקר בשכבת הבורגנות הזעירה (רופאים, פקידים, קצינים, סוחרים וכו').

הדאגה העיקרית באוניה היתה הדאגה לילדים. ושוב נפתחו בתי ספר פרימיטיביים, עם אותם המורים שלימדו אותם בדרכם הארוכה מסיביר, ליטא או רומניה. אותם הכוחות, אותם התנאים, בלי ספר ללימוד ולכתיבה, בלי חומר, בלי מפת ארץ ישראל (במשך שנתיים בשליחותי לא קיבלתי יותר מ- 5 מפות, ועדיין אנחנו בלי ספרי שירה ובלי ספרי לימוד. קיבלתי רק מעט ספרי ילדים ממשק "אשדות יעקב"). לו היו לנו ספרים, יכולנו להקל על סבל ילדינו! ואיזה ילדים נחמדים היו, מאות ילדים ומאות בני נוער ומסיבות שבת היו, וצעצועים שלחנו. איזה שמחה! וגם אנו שמחנו על כל צעצוע או חתיכת שוקולד שיכולנו להגיש. לא הרגשנו כמו הגויים כעוזרים סוציאליים, אלא הספר והצעצוע - אלה היו כיסויי הציונות להם. בזה תתבטא הדאגה, בזה הרגישו כי מאחוריהם עומד עולם אחר, שמבין עוד בצורך של ילד. את השוקולד שהאנגלים הגישו, זרקו ילדינו לעיניהם לים!

חברים! עוד לא חזרנו למסלול הרגיל של עבודה. עוד אינני מסוגל לכתוב על עניינים אחרים. עוד אני רואה לפניי את שלושת אוניות הגבורה שלנו! תזכרו גם אתם! אל תשכחו את הציבור הזה, לאן שהוא יגיע. מגיע לו כל מאמץ אפשרי, ואני מוסר לידיכם את הדאגה הזאת!

בברכת חברים
חנן ריכמן
(ראש "החלוץ" במרסיי)