בין השירים שנלמדו היה השיר "בין גבולות", שתורגם לעברית על ידי חיים חפר, והולחן בידי ו' א' גאפקין. השיר מסתיים בשורות: "גם לזה שסגר את השער / יום יבוא של נקם ושילם!". חיילי בריטניה שרו בהתלהבות גם את הקטע הזה....

· משפחתו של מיכאל ברחה מפולניה הנאצית לאוקראינה והצטרפה לפרטיזנים. אביו של מיכאל נרצח על ידי האוקראינים ומאוחר יותר - גם אימו ואחותו.

מיכאל היה בן 13 ביום בו נמלט מפני האוקראינים. הוא הצטרף לצבא הרוסי ונשבע לנקום את דם משפחתו.לאחר תקופה מסוימת בה שהה עם הצבא הרוסי, הועבר מיכאל, בשל גילו הצעיר, לבית יתומים. לקראת סוף המלחמה, שוב התעקש מיכאל לחזור וללחום עם הצבא הרוסי ואכן לחם עימם.

לאחר המלחמה יצר דודו של מיכאל עמו קשר, וביקש שיעלה איתו ועם משפחתו לארץ, אך מיכאל סירב בתוקף ואמר: "אני אעלה ארצה אך ורק עם חבריי!" ואכן כאשר היה בן 17,עלה עם קבוצת חברים לאונייה 'אקסודוס". לאחר גירוש האקסודוס מחופי ארץ ישראל, והגעתה למחנה האנגלים שבעיר עמדען שבגרמניה, חלה מיכאל בדלקת ריאות קשה שממנה לא קם.

הוא נקבר בבית הקברות היהודי הישן בעמדען שבגרמניה. מיכאל מיעט לספר על משפחתו, ועל כן, שם אביו לא היה ידוע. על מצבתו נרשם: מיכאל בן אברהם.

במסגרת חתימות אקסודוס, יצרה עימנו קשר בת דודתו של מיכאל, וסיפרה לנו עליו. היא הוסיפה ונתנה לנו פרטים על משפחתם וביניהם את שמו של אביו.

עכשיו אנו יודעים את שמו המלא של מיכאל ונוכל לתקן את הכתוב על מצבתו!

לאחר שהגיעו אלינו הפרטים הנ"ל, יצרנו קשר עם מכרה שלנו בעמדען שבגרמניה, וביקשנו ממנה שתלך לבית הקברות ותחפש עבורנו את קיברו של מיכאל. הקבר לא נמצא ואף לא נמצא רישום על קבורתו בסיפרי עמדען.

יתכן כי רישום קבורתו של מיכאל נרשם באנגליה, משום שאנשי אקסודוס באו עימם ויתכן כי הקבר נהרס, כי בגרמניה משאירים קבר רק 25 שנה!

אנחנו עוד נחקור.

· "יום לפני העברתנו לגרמניה, החלטנו לעשות מעשה באונייה שלי.

מכיוון שהתקשורת העולמית היתה מאוד פעילה והתעניינה בנעשה באונייה, החלטנו להכין דגל אנגלי, שחציו דגל אנגלי וחציו צלב קרס, ולהעלות אותו לתורן בזמן שהאונייה מפליגה לכיוון גרמניה. אני הייתי בין האנשים שהחליטו על הרעיון, וגם הייתי אחראי על שרטוט הדגל וביצוע הרעיון.

התעוררה בעיה, מאין ניקח חומרים לדגל (בד וצבעים). לבסוף, נשים די מבוגרות ישבו ותפרו ביד שמיכות, ובמקום צבעים השתמשנו במשחות שיניים בצבעים לבן ואדום, ומברשות השיניים שימשו כמברשות צביעה.

בתוך חצי לילה בוצעה המשימה וכאשר התייבש הדגל, העלו אותו על תורן האונייה מבלי שהאנגלים יבחינו בכך.

למחרת בבוקר הדגל היה חצי פתוח, כך שראו את סמל הדגל האנגלי. האנגלים מחאו כפיים, ואז פתחנו את חציו השני של הדגל, בו מופיע צלב קרס שמסמל שהאנגלים הם כמו נאצים.

כל כלי התקשורת ומטוסים טסו וצילמו את הדגל והתמונה הופיעה בעיתונות העולמית בדף הראשון"...

· בבית הקברות היהודי בליבק ישנן 4 מצבות קטנות ועליהן רשום: ילד מאקסודוס - ללא שם.

ככל הנראה, היו אלו ילדים שנולדו טרם זמנם כתוצאה מטלטלות הדרך באונייה, או ילדים שנפטרו זמן קצר לאחר הלידה בגלל תנאי מחייה קשים ותת-תזונה שהיו על האונייה.

· "לאחר שקיבלתי מנת מים אחת, עמדתי בתור לקבלת מים בשנית. הוא כעס עליי ואמר: הלא כבר קיבלת מים!

לבסוף התחתנתי איתו"...

· זוג הורים יהודים שחשו את הסכנה במקום מגוריהם, דאגו להעביר את ילדם הקטן שאך נולד, לידיה של אישה פולניה, ידידת המשפחה. לפני שיצאו מביתה, השביעו אותה שתדאג שבנם יעלה לארץ ישראל. הוריו לא חזרו לעולם.

לאחר זמן מה שמעה האישה הפולנייה כי מתוכננת עליית יהודים לארץ ישראל באונייה "אקסודוס". היא לקחה את התינוק ומיהרה לאונייה.

כשהגיעה האישה הפולנייה עם הילד בזרועותיה, פנתה לצוות האונייה ואמרה כי אינה יהודייה, אך היא רוצה לעלות לאונייה. הצוות סירב ואמר כי אך ורק יהודים עולים לארצם באונייה זו.

האשה הפולנייה לא התייאשה והפצירה בהם, ואמרה כי נשבעה להורי הילד היהודי שבזרועותיה, כי תעלה אותו לארצו.

וכך, בין צוות ומעפילים יהודיים רבים, עלתה האישה הפולנייה לאונייה עם הילד, ולאחר גירוש נוסעי האונייה, המשיכה עמו את כל תלאות הדרך, עד שווידאה כי יגיע לארץ ישראל ורק כשידעה כי משאלת ליבם של הוריו התמלאה - חזרה לארצה.

· ..." בכל חודשי ההמתנה שלי באירופה עשה דודי , אברהם- דולק זוסמן, מאמצים גדולים להשיג בשבילי רשיון עלייה, כדי לחסוך ממני תלאות נוספות אחרי מה שעבר עליי בזמן המלחמה. מאמציו נשאו פרי. הוא הצהיר עליי כביתו, וביקש לאפשר לי לעלות בדרך ליגאלית. השלטונות הבריטים נענו לבקשתו, ורשיון העלייה ניתן!...

הבריטים, כידוע, היו מעונינים לשבור את רוחנו, ולהוכיח שיש אנשים, אפילו צעירים ובריאים, המוכנים לרדת מהאוניה. אחד הקצינים הבריטיים ערך אצלי מספר ביקורים, וניסה לשכנע אותי כמה צער גורמת ההתעקשות שלי ל"הוריי" בחיפה, וכמה סבל אוכל לחסוך מעצמי אם אסכים לרדת. הם, הבריטים, ידאגו לכך שתוך ימים ספורים אגיע "הביתה".

נקרעתי בין רצוני להגיע במהירות ארצה, לבין מחויבותי לקבוצתי ולסיסמה: "לא נרד, אלא בארץ ישראל"! ידעתי שמצפוני לא יאפשר לי לרדת. הרי היינו גוף אחד...

התייעצתי עם מרדכי זוסמן (מפקדנו על האונייה). גם לו היה ברור שאיש לא ירד (מחוץ לחולים). הוא הבטיח לי שאעלה בקבוצה הראשונה שתעלה ארצה מן המקום אליו יביאו אותנו הבריטים...

דודי בחיפה היה מאוכזב מהתנהגותי. הוא כל כך רצה להקל עליי... אחיו, בנימין זוסמן, הבין לרוחי וכתב לי מכתב שעודד אותי מאוד, וכך כתב לי:

" ברור לי, ויהיה ברור גם לך, שושנה, כי אילו אני עצמי הייתי במקומך, לא הייתי נוהג אחרת מאשר את נהגת, ואף זאת, אילו ילדיי אני היו במעמדך, הייתי תובע מהם בסתר ליבי כי אף הם יעשו כמוך.

לפי כך, אל לך נקיפות מצפון, שושנה, נכון נהגת"!...

סיפור של:

אדית ה'
אסתר ג'
אסתר ג' (2)
בצלאל ב'
גליה ו'
הניה ד'
יוסף ח'
מלכה פ'
מקס ב'
חנן ריכמן